עצמות

תהליך היצירה והחומר

עצמות, חיות קטנות במצבי כליה שונים, חלקי צמחים – את כולם ניתן לכנות "טבע דומם",
וכולם נאספו מן הסביבה הקרובה, "מן הטבע", בפעולות של שיטוט, איסוף וליקוט. בדחף
כמו-פולחני, בעיצומה של מלחמה, מניחה האמנית בתיה גיל מרגלית את האובייקטים בין לוחות זכוכית
ומכניסה אותם לתנור זכוכית לשריפה בחום גבוה של כ-800 מעלות צלזיוס, ושם הם עוברים מטמורפוזה
ונהפכים לשארית-פליטה, לזיכרון של מוות וחיים.

עטיפת הזכוכית מאפשרת מבט מקרוב, כמו מבעד לזכוכית מגדלת, על תנועת ההשתנות שקרתה בתנור
למה-שהיה-חי אך עוד לא התכלה לגמרי: צמחים נהפכים לאפר או לפיח, צמחים בעלי שמנים אתריים יוצרים
בועות בתוך הזכוכית, גופות חיות מבעבעות, שיניים מתפוררות, מחרקים נשאר רק כתם או רמז, זוחלים קטנים
משאירים רק רישום של שלד כמעט בלתי נראה, אבנים מתפוצצות ופחיות שימורים (שגם הן לוקטו "מן הטבע"
כשאריות ארכיאולוגיות המעידות על נוכחות האדם) סודקות את הזכוכית. שארית הפריט לאחר השריפה היא תמיד פחות ממה שהיתה לפניה.

טרנספורמציה ושימור

פעולת האמנית מתערבת בתנועת החומר בטבע שכבר אינו חי אך גם איננו באמת דומם, אלא הוא טבע בתהליך:
כל עוד האובייקטים נמצאים בחוץ, כוחות הטבע ממשיכים בפעולות של ריקבון, התפוררות, שחיקה; ובאמצעות
העטיפה בזכוכית והשריפה בתנור מעבירה האמנית את הפריטים טרנספורמציה נוספת, וכמו מקפיאה את תהליך
הכליה הטבעי בתוך המרחב והזמן. האובייקטים שנוצרו בפעולת השריפה עברו הרס בדרך לשימורם, בדומה לפעולות
ארוכות טווח של כוחות טבעיים כמו חום ודחיסה, שיוצרים תופעות גיאולוגיות וארכיאולוגיות של כליה ושימור.

זיכרון, מוזיאון וטבע

מילדותה נמשכה בתיה גיל מרגלית למוזיאוני טבע, לאוספים של גיאולוגיה, ארכיאולוגיה וביולוגיה – פריטי חי,
צומח ודומם המוצגים בתיבות זכוכית ומאחורי ויטרינות ומספרים את תולדות כדור הארץ ואת ההיסטוריה האנושית.
הוויטרינות יוצרות חיץ בינינו, הצופים, לבין המוצגים, שומרת על האובייקט מפנינו ושומרת עלינו מפניו;
ואילו כאן, במיוחד על העצמות הגדולות, הזכוכית נהפכת לעור שקוף, מעין ויטרינה העוטפת את הפריט ומקבלת את צורתו,
כולאת אותו בתוכה ונעשית חלק בלתי נפרד ממהותו, וכך מבטלת למעשה את החיץ המוזיאלי בין המוצג למי שמתבוננת בו.

הקשר היסטורי ואישי

העבודה על הפרויקט הזה התחילה כמה חודשים אחרי השבעה באוקטובר 2023, תקופה שבה חשנו שהחיים שהכרנו נעצרו ודממו.
אך החיים, כמו החיים, ממשיכים בתנועה, גם אם זו רק שארית של חיים קודמים, מאמצי שימור אנושיים של משהו שהיה ואיננו.