עור ברבור
——–
מסע אדם רועה נפתח ללא יראה, בענווה עם חצי קיבולת מים.
בערבה, שממה דיה היא לא, יש בה את השממון לצד שטף חורף, על מרבדי צחיחות חיות פוסעות, על כל אלפי קילומטרים של מרבד מדבר-פרח בר פוגש אחר כמותו, בבואת רועה אחד פעם בשלושה ירחים לכוד במלכודת של אגירת מי אתמול נאחז רועה ברפאים של צאן.
נאד הרועה טפטף עד תום, במבטו פנימה הבין את צרתו, ידע כי צמאונו מר. עצר, עתה כלי עורו מגלם סדקי אדמת המדבר. תהום עמוקה.
החול מעליו מתקדש, מרחף מעל. חיות היובש מפציעה בו. ברגע גפיו נשאו אותו בחזרה אל מסעו העיוור. זיק האבדון בגבו מערטל אותו מעברו, דרך פגיעות עורו מתגנבת משיחת שמן משכר. משקל הקיבולת אפסי מותיר אותו כלי ריק בידי עולם ומלואו. פסיעותיו דוחקות בו לעוד. קיים עין מלא, בקרב זה אשר מתיר לעצמו לדעת אין.

Swan Skin
——–

A shepherd's journey begins fearlessly, with the humility of half a water tank.

In the steppe, a desert is not enough; there is the languor, alongside a winter flood bursting, on the arid plains animals walk, on every empty plain a wildflower meets another like it, in a reflection of a shepherd, once in three moons.

Trapped in the trap of yesterday's water storage, a shepherd clings to the ghosts of sheep.

The shepherd's swill dripped to the brim. Looking inward, he understood his distress. He knew that his thirst was bitter. He stopped; now his leather vessel embodies the cracks of desert soil, a deep abyss.

The sand above him is sanctified, hovering above the cradle of his work, the animals of the aridity wound his blood circulation in him. In an instant, his limbs carried him back to his blind journey. The flash of doom on his back unsheathed him from his past, through the wounds of his ski,n an intoxicating oil smear sneaks. The weight of the capacity is zero, leaving him an empty vessel in the hands of the world and all.

His steps urge him on for more. There is a full spring in this battle that leaves itself to know nothing.